<h1>סימני התרומה לסימן ס'</h1>
<h2>דף קיא:</h2>
אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה והאחד רותח או הדגים או הקערה מותר לאוכלן בכותח שיש בו חלב משום נותן טעם בר נותן טעם שני פעמים נבלע הדם ונפלט קודם שיכנס האיסור חד בקערה ומשם בדגים ואין עוד טעמו הנפלט חשוב נותן טעם. ולכך מותר לאוכלן בחלב. צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח מ"ט אגב חורפיה דצנון בלע. ופי' רש"י לשון אחר חריפות של צנון בלע מפליט עיקר טעם בשר הבלוע בסכין ונבלע בצנון ואינו קרוי נותן טעם בר נותן טעם. ולשון שני פירש משום שהסכין אינו מקונח היטב והשמנונית הוא בעין נדבק בדופני הסכין. ומן הדין לא היה צריך רק הדחה כיון שאינו רותח אלא אגב חורפיה דצנון בלע טובא. אם כן צריך ליזהר שלא יחתוך בסכין חולבת לא שומין ולא בצלי' וראשי כרישין אם רוצה לתתן עם בשר לפי שהן חריפין ודמו לצנון ולא אפכ'. ואם שגג וחתך לא סגי בהדחה שהרי נבלע בהם ונתפשט הטעם. ואם אחרי כן נתנן בקדרה רותחת מותר בששי' לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט אבל אם חתכה בסכין של עכו"ם שזהו איסור הבלוע בירק אז צריך ס' בקדירה שיעור כל הירק דחתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ששים כמוה. ויכול להיות שאין חלוק בסכין אלא אפי' אינו בן יומו חשוב כבן יומו דאגב חורפיה דצנון או הירק דחריף מחליק ליה והויא ליה לשבח כדאמר גבי קורט של חלתית של עכו"ם דאסור אף על גב דכלי עכו"ם בחזקת שאינן בני יומן ואסר ליה (ל"ט) בפ' אין מעמידין אבל עלין של קפלוטות וכרוב אינן חזקים וחריפין ולא בעי רק הדחה. ואי חתך קישות גרידא למפסקיה וסגי בהדחה בהכי דחריף מעט ונבלע הטעם בו. אך אינו מתפשט כמו בצנון. ואם חתך בהו לפתא שפיר דמי למחתך אחרי כן אפי' צנון לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מן הסכין כך פי' רבינו שלמה. משמע דלפת דוקא אבל אם חתך בסכין לחם או ירק שאינו חריף אסור מכל מקו' לחתוך אחר כך צנון או ירק חזק וחריף שרוצה לתת עם בשר. [התרומה סימנים נ"ט—ס']. דין כרישין ובצלים שרוצה לתתן בקדירה של בשר וחתכם בסכין חולבת או אפכא דלא סגי להו בהדחה לפי שראשי הכרישים והבצלים חריפין והוו כמו (צונן) [צנון] שחתכו בסכין ואם נתן אותו בקדירה מותר דאין צריך רק ששים של טעם הסכין הבלוע בירק שהוא דבר מועט ואם חתכן בסכין של עכו"ם אז צריך ששים של כל הירק דכולו נעשה נבלה והדין הוא אפילו שאינו בן יומו אבל עלין של כרישין וגם כרוב אינן חריפין וסגי להו בהדחה.
